מהי הפרעה כפייתית טורדנית?
הפרעה כפייתית טורדנית (obsessive compulsive disorder) מתאפיינת במחשבות כפייתיות ובהתנהגות טקסית הגורמות לסבל אישי, מפריעות לשגרת חיים, ליחסים בין אישיים ולתפקוד היום יומי.
מחשבות כפייתיות (אובססיות) יכולות להופיע כדחפים, רעיונות, דימויים או מחשבות אשר חודרות לחשיבה וגורמות לחרדה ודאגה רבה.
התנהגויות טורדניות (קומפולסיביות) הן פעולות מנטאליות או התנהגויות חזרתיות אשר באות כתגובה למחשבות הכפייתיות ומטרתן להביא להקלה או למניעה של חרדה ודאגה. ביצוע הטקסים נותן אישור רגעי לכך שניתן למנוע אירוע מאיים כמו מוות, מחלה או כל צרה אחרת.
OCD מופיעה במגוון של פנים וצורות
הבודקים חיים עם תחושה מוגזמת ולא רציונאלית של אחריות לסכנה או קטסטרופה אפשרית שבכוחם לגרום כתוצאה מאי ביצוע מושלם של פעולות. הם מוכרחים לבדוק באופן חוזר אובייקטים כמו דלתות, מנעולים ומכשירי חשמל כדי להיות בטוחים שבכך מנעו התרחשות של אסון אפשרי.
המאבק שלי ב-OCD התחיל עם הפחד ששכחתי לנעול את הדלת כאשר עזבתי את הבית. כעבור זמן מה, הדחף לבדוק ולדאוג הלך וגבר עד שהשתלט לי על החיים. הייתי חוזרת הביתה כדי לבדוק את הדלת, התנור, המגהץ. מחוץ לבית, נהגתי לחזור למכונית ולוודא שהרמתי את הברקס והפעלתי את האזעקה. המחשבה "מה אילו?" הפכה להיות ידידתי הקרובה. "מה אם השארתי את המכונית פתוחה וילד יכנס לתוכה ויקרה לו משהו? מה אם שכחתי את המגהץ וכל הבניין יישרף?" הכפייתיות שלי נסבה סביב הפחד שעשיתי או לא עשיתי משהו שיכול לפגוע באחרים.
גם ר' סבל מבעיית בדיקה, אבל רוב הטקסים הטורדניים שלו היו קשורים בנהיגה. כאשר נסע על הכביש והרגיש מהמורה התעוררה בו מחשבה שאולי פגע במישהו. הוא נהג לחזור ולבדוק אם יש שם מישהו, אבל לא ראה כלום. כאשר חזר הביתה המחשבה לא הרפתה ממנו "אולי פגעתי במישהו ואני לא יודע זאת?" לעיתים היה חוזר למכונית וממשיך לנהוג שעות עד שהצליח להירגע ולוודא שלא פגע באיש.
השוטפים והמנקים חושבים באופן כפייתי על הידבקות בחיידקים ווירוסים. הם חיים עם אימה תמידית מהאפשרות להיפגע או לגרום נזק לאחרים כתוצאה מפעולתם של סוכני ההדבקה.
כאשר בני חלה במחלה מסכנת חיים חליתי אני ב-OCD. חששתי מאוד ממה יקרה אם אני אחלה ולא אוכל לטפל בו. היה לי חשוב להיות סטרילית, להתרחק ולהימנע מכל מקור של זיהום אפשרי. כאשר מבלים שעות בסביבה של בית החולים כל כתם אדום על הרצפה הוא איום פוטנציאלי. בהתחלה הצורך לשמור על היגיינה היה עוד בגדר הנורמאלי, אבל עם הזמן התחלתי לשטוף ידיים אין ספור פעמים ביום, כולל שימוש באלכוהול שהלך איתי באופן קבוע בתיק. גם לאחר שבני החלים, נמנעתי מלהתקרב לבתי חולים ומרפאות. אם הייתי רואה פלסטר על הרצפה הייתי חייבת להתרחק וכאשר חזרתי הביתה כיבסתי את כל הבגדים, מחשש שאולי משהו נגע בי ואני נושאת מחלה. לאט לאט גם הבית הפך להיות מחוץ לתחום, כאשר חלקים בו נחשבו "לטהורים ובטוחים" ומנעתי מבני משפחתי לשבת בהם מבלי שעברו ניקוי מתאים.
המארגנים מרגישים שהם חייבים לארגן חפצים בדרך מסוימת, מדויקת או "מושלמת". הם מרגישים חרדה גדולה כאשר דברים מוזזים, ננגעים או מסודרים מחדש.
עוד כילד נהגתי לסדר את הצעצועים שלי בקפידה. אם היתה לי מחשבה "רעה" או שסתם משהו לא הרגיש לי טוב, הייתי צריך לחזור אחורנית ולעבור שוב דרך הדלת. כאשר חציתי את הדלת הייתי חייב לנגוע בצד ימין, צד שמאל ואז במשקוף. אם הרגשתי שזה נכון המשכתי ללכת, אם לא, לקחתי צעד אחורנית, צעד קדימה ואז חזרתי מחדש על טקס הנגיעות. גם לקום מכסא כרוך היה בטקס של ספירה עד שלוש. החיים שלי הפכו לרצופי טקסים, לא היה רגע מהיום שלי בו לא ספרתי, נגעתי, חזרתי... כל יציאה מהבית היתה כרוכה בכל כך הרבה זמן, מטלות יומיומיות שאחרים בכלל לא חושבים עליהן לקחו לי שעות, להתלבש, להתקלח, לאכול. הכל היה צריך להתבצע בדרך הנכונה ולהרגיש לי נכון.
כפייתיות ללא טורדניות אנשים שחווים מחשבות בלתי רצויות, חודרניות ומאיימות על פגיעה וגרימת נזק לאחרים. במקום טקסים התנהגותיים הם מבצעים טקסים מנטאליים כמו ספירה, תפילה, חזרה על מילים מסוימות, או לעיתים הם חוזרים משחזרים בראשם אירוע מסוים כדי לבטל תחושה של ספק ולהקל על חרדתם.
בזמן שהכינה ארוחת צהריים לביתה בת השנתיים, ל' הרימה סכין כדי לחתוך עגבנייה. פתאום, משום מקום, הופיעה לה מחשבה שהיא דוקרת את ביתה עם הסכין. מזועזעת מהמחשבה היא החלה להרגיש רגשות אשם עצומים. המחשבה הופיעה שוב למחרת, גם הפעם בזמן שהיתה במטבח. באותו הערב בזמן שרחצה את ביתה, המחשבה "מה אם אטביע את ביתי?" הופיעה. ושוב ל' היתה מוטרדת מאוד מעצם המחשבה. בימים הבאים היא חשבה על עצמה שוב ושוב שהיא בוודאי אימא נוראית אם היא מסוגלת לחשוב מחשבות כאלה. כדי להפסיק את המחשבות הטורדניות היא הסיחה את עצמה ע"י כך שחזרה ואמרה לעצמה "אני אימא טובה ואף פעם לא אעשה דבר כזה", אבל המחשבות הכפייתיות רק הלכו והתעצמו. כל פעם שהיא שהתה לבדה עם ביתה היא היתה חרדה מאוד, היא החלה להימנע מלגעת בסכינים בנוכחות ביתה והיא דאגה שבעלה או אימה יהיו נוכחים בזמן רחיצת הילדה, מבלי שהם ידעו דבר על מחשבותיה.
אספנים אוספים חפצים ללא חשיבות ומתקשים לזרוק דברים שרוב האנשים יחשיבו כ"זבל".
אני לא זורקת שום נייר, עיתון, מאמר, קבלה ודואר, אפילו פרסומות ופליירים שמחלקים בתיבה, הכל נערם אצלי בקופסאות. המחשבה שאזרוק משהו שאח"כ יתגלה כחשוב וייחסר לי פשוט מעוררת בי אימה. גם אי אפשר אף פעם להיות בטוחים לאן יגיעו הניירות האלה ואיזה מידע יגלו עליי, עדיף שהכל יישמר ליתר בטחון.
הרבה אנשים יכולים להזדהות עם הצורות השונות של OCD, מי מאיתנו לא חזר פעם לבדוק אם הדלת באמת נעולה? לרובנו יש גם טקסים קטנים שאנחנו מבצעים במשך היום מבלי לתת עליהם בכלל את הדעת, אבל כאשר המחשבות וההתנהגויות הופכות להיות מטרד לחיי היום יום, OCD מהווה בעיה. יתכן שיש לך מספר מהתסמינים שתוארו לעיל, אבל הם לא מפריעים לך באופן מובהק בחיים. גם אם התסמינים שלך אינם חמורים דיה כדי להגיע לכדי אבחנה של OCD את/ה עדין יכול/ה להפיק מטיפול קוגניטיבי- התנהגותי.
מצורפת רשימה להורדה של תסמינים המאפיינים OCD - סמנ/י V ליד התסמינים שנכונים לך.
תסמין אחד או יותר אינם מספיקים כדי להגיע לאבחנה של OCD. אבחנה כזו תינתן רק כאשר ההתנהגויות הללו מביאות לפגיעה משמעותית באורח החיים, גורמות ללחץ או חרדה, וגוזלות זמן רב ממשך היום.
מה גורם ל-OCD?
כיום ידוע כי ל-OCD יש בסיס ביולוגי מוצק. OCD יכולה לעבור במשפחות וקשורה לשנויים ברמות של נוירורטרנסמיטורים החיוניים למוח דוגמת סרטונין (serotonin). במקביל, ידוע כי גם גורמי לחץ יכולים להוות טריגר להתפתחות ההפרעה. תקופות מסוימות בחיים מתאפיינות ע"י רגישות יתרה להתפתחות ההפרעה כגון, התקופה לאחר לידה.
כיצד מטפלים ב-OCD?
טיפול תרופתי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הם הטיפולים היעילים ביותר. השילוב של שני הטיפולים הינו המומלץ. הטיפול התרופתי ניתן רק לאחר התייעצות עם רופא פסיכיאטר. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי עוזר בשינוי התנהגות ע"י לימוד מיומנויות ושיטות להתנגד לכפייתיות ולצורך בביצוע טקסים. בין היתר, הטיפול התרופתי מסייע בהורדת רמת החרדה ובכך מקל על היכולת ליישם את העקרונות של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי.
הטיפול ב-OCD יכול לסייע בהבנת ההפרעה ודרכי ההתמודדות איתה, וכן להקל על תחושות חרדה ודיכאון שבדרך כלל מלוות אותה.
המרכיב הקוגניטיבי של הטיפול נועד לשנות דפוסי חשיבה ואמונות. להלן רשימה של מספר אמונות וטעויות מחשבתיות המאפיינות אנשים הסובלים מ- OCD:
הטיפול ב-OCD יכול לסייע בהבנת ההפרעה ודרכי ההתמודדות איתה, וכן להקל על תחושות חרדה ודיכאון שבדרך כלל מלוות אותה.
שנויים קוגניטיביים
המרכיב הקוגניטיבי של הטיפול נועד לשנות דפוסי חשיבה ואמונות. להלן רשימה של מספר אמונות וטעויות מחשבתיות המאפיינות אנשים הסובלים מ- OCD:
- מתן חשיבות יתר למחשבות: "אם יש לי מחשבה סימן שהיא חשובה וצריך לתת לה תשומת לב". אנשים עם OCD לרוב מאמינים שמחשבות מסמנות על פעולות, או שעצם קיום המחשבה מעלה את הסיכוי להתרחשותה. לדג': "אם יש לי מחשבה נוראית על לפגוע במישהו, זה כאילו באמת פגעתי בו", "אם אחשוב על מוות של אדם קרוב, יתכן מאוד שזה יקרה". מתן חשיבות למחשבות לרוב מלווה בניסיונות לשלוט עליהן ולבטלן. הבעייתיות בטקסים מנטאליים אלו, היא שהם גורמים דווקא לאפקט ההפוך של עלייה בתדירות המחשבה.
- הערכת יתר של סכנה: אנשים עם OCD לרוב נוטים להערכת יתר של הסבירות לסכנה או לעשיית טעויות, והם מניחים את ההשלכות הגרועות ביותר. הם יוצאים מנקודת הנחה שסכנה קיימת כל עוד יוכח אחרת. בתהליך הערכת הסיכוי לסכנה הם נוטים להסתמך על אירועים בולטים אחרונים (כמו למשל קריאת מאמר על מחלה נדירה) או על רגש, במקום על שכיחות אובייקטיבית של אירועים. כמו כן, הם נוטים לייחס את ההסתברות של התרחשות אירוע שלילי כגבוהה יותר כאשר מדובר בהם או בקרובים אליהם לעומת הסיכוי שאותו אירוע יקרה לאחרים.
- תחושת אחריות מוגברת: מתייחסת לאמונה שיש לי כוח משמעותי לגרום להתרחשות אירוע לא רצוי ובאותה מידה גם למנועו. לקיחת אחריות מוגזמת מעוררת אשמה וטקסים טורדניים כדי להקל עליה. לחילופין, לקיחת אחריות מוגזמת יכולה גם לספק תחושת הנאה בהרגשה שאני מקריב את עצמי למען אחרים "לא איכפת לי לסבול, כל עוד הקרובים אלי יהיו בטוחים ומוגנים".
- צורך בוודאות: אנשים עם OCD מתקשים לעיתים להתמודד עם חוסר בהירות, דברים חדשים ושנויים בלתי צפויים, והם נוטים להטיל ספק במידת הכוחות והיכולת שלהם להתמודד עם אירועים אלו. צורך בוודאות קשור לחיפוש אחר אישור מאחרים ובדיקות חוזרות הן במציאות והן בדיקות מנטאליות.
- פרפקציוניזם: קשורה גם כן לצורך בוודאות. עמדות פרפקציוניסטיות מניחות שאפשר וצריך למצוא את הפתרון המדויק לכל בעיה, לטעות קטנה יש השלכות הרות גורל "לטעות זה גרוע כמו להיכשל", "כל מה שאני עושה חייב להיות מושלם". נטייה זו קשורה לבדיקות חוזרות אם בכדי לאתר טעויות ואם כדי לוודא שהכל נעשה באופן מושלם.
